"אל תקרא לי פסטרמה"

דרמה קומית
שגיא סובל מפוסט טראומה משירותו הצבאי, מה שגורם לו להישאר בפיג'מה כל היום ולא לצאת מהבית. גם בתוך הבית הוא לא כל כך מצליח להתנהל. הוא מעשן הרבה ומוציא הרבה כסף על קנאביס. גלי (בת הזוג של שגיא) מנסה לג'נגל את כל ענייני הבית לבדה, היא היחידה שמפרנסת, מטפלת בסידורי הבית וכו'. כזוג הם חווים הרבה מאוד בעיות שנובעות בין היתר מקושי כלכלי כבד. ערב אחד הם יושבים עם דמות חיצונית שמבהירה להם שכל הבעיות הכלכליות האלו נובעות מהעובדה ששגיא לא מתפקד, כשהם נשארים לבד שגיא עדיין מסרב לקחת אחריות, מה שגורם לגלי לאסוף חפצים ולצאת מהבית. כששגיא מסכים לקחת את עצמו בידיים היא חוזרת והם מתחילים בתהליך הריפוי. הוא מתחיל לעבוד ולהיפגש עם פסיכולוגית ולשתף אותה בכל מה שעובר עליו. שגיא גם מתחיל להיפתח לכל מיני רעיונות ריפוי שגלי מציעה וסוף סוף רואה אותה ודואג גם לצרכיה. ההצגה מתקיימת בשני רבדים – שגיא מול גלי בביתם ושגיא מול חגית (הפסיכולוגית) אצלה בקליניקה. ההצגה עוברת בין כל הנקודות שעובר זוג שבו אחד הצדדים חי עם פוסט טראומה ונותנת הרבה תקווה ואופטימיות לעתיד עבור כל אחד שנמצא בתהליך הזה בעצמו.

המחזה מבוסס על חיי הזוגיות של היוצרים עצמם וכל הכנתה (חזרות ובניה וכן ההצגה הראשונה) התבצעה תוך כדי מלחמת חרבות ברזל. היא עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל האזרח כאן של תיאטרון ניקו ניתאי.

ביקורות:

YNET – כתבה מאת עדי שחם 

מעריב – המלצה מאת רותי קדוש (סעיף 5) 

 ** להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של התיאטרון להטבות ועדכונים לחץ כאן

תיאטרון הסימטה בשיתוף קאנטרי קהילתי גורן גולדשטיין
מזמינים אתכם לערב ספרות
 "מדברות על אהבה ועל געגוע"

הדסה בן ארי מארחת את נשות הנופלים
ענת מאיר ואיריס חלפון לשיחה כנה על מהי אהבה?
על נאמנות ותקווה, על רגעי משבר ורגעי צחוק מחיי הזוגיות ועל הבחירה הלא מובנת מאליה – להמשיך לחיות.

הדסה בן ארי, יוצרת, סופרת ומרצה. מחברת רבי המכר "מלחמה של גיבורים" ו"מה אתה יודע על געגוע".

כתיבה: נוי אליאסי
בימוי: דנה מולכו פישר

דרמטורג: שי שבתאי
ע. הפקה: דביר גראוברט
ע. במאית: כרמל אייל
מעצבת תפאורה ותלבושות: נועה גולדשטיין
ע. תאורה: יולי גרצ'יק
ע. תנועה: אלון לאופולד
מוזיקה: דן יפת

שחקנים: אלון לשם, יובל רהב, יעל בר שביט, נטע טרוים, רמי שוורץ, נוי אליאסי.

"התחנה", מחזה על החלל שבין מה שאנחנו עכשיו לבין מה שאנחנו רוצים להיות.

בתוך עולם שמודד הצלחה בבחינות, תוצאות וסטנדרטים לא מושגים, שישה גיבורים וגיבורות נאבקים להוכיח – אולי בעיקר לעצמם – שהם ראויים. הספסל בתחנת האוטובוס הוא המקום שמחבר את אור, יוני, ארז, שקד, עמית ורות: נקודת מעבר שמתחפשת לעיתים לסוף הדרך, ולעיתים דווקא לתחילתה.

במרכז המחזה שלוש עלילות שזורות. יוני ואור נפגשים במקרה בתחנה – הוא בדרך לצפון, היא בכלל גרה ליד ולשניהם חסרה בדיוק אותה תנועה. שקד מנסה לשכנע את ארז, המנהל, שיש לה את זה – גם כשהתוצאה הרשמית אומרת אחרת. רות, שמרגישה שכמו שהיא – היא לא תצליח לעולם, מגיעה לעבור פרוצדורה בלתי הפיכה ופוגשת בעמית, פקידת קבלה ששקעה בעצמה בשגרה אפורה ומרצה.

"התחנה", נעה בין הומור לפרימה רגשית, בין ריאליזם לפיוט. הדמויות בה עוברות תהליכים של זיהוי עצמי בתוך עולם שמתקשה להכיל את מי שמבקש לסטות מהמסלול. המחזה עוסק בצורך האנושי באישור – מבחוץ או מבפנים – ובשאלה האם אפשר לשנות את החיים מבלי לשנות את עצמך. קווי העלילה משתלבים זה בזה, והדמויות מצליבות מבטים וסיפורים.

האם נצליח לעלות על האוטובוס הבא? האם יש באמת "מקום" לאנשים שמטילים ספק, שמבקשים זמן, או שמעזים לשאול שאלות לא נוחות? "התחנה" אינה מספקת תשובות ברורות – אבל מציעה לשהות עוד רגע אחד באי הוודאות. אולי דווקא שם נמצא את עצמנו.