עכבארים

על ההצגה מאת הבמאית מלכה מרין

המחזה הגאוני הזה של הרולד פינטר, למרות היותו נטוע בלונדון של שנות השישים, הוא אוניברסלי ועל זמני.

בחרתי למקם את הקומדיה הטרגית והגרוטסקית הזאת בתל אביב של עכשיו. שני אחים ממוצא אתיופי נוקטים בגישות שונות ביחס לחייהם כשחורים בישראל הגזענית והאלימה. האח הצעיר ציני, אכזרי וחריף שכל נטש כבר מזמן את האמון בבני האדם ונאמנותו היחידה נתונה לאחיו. האח המבוגר, עדין הנפש, נותן מחסה לקבצן קשיש, ישראלי וותיק שגורלו לא שפר עליו, ועוזר לו ככל יכולתו.

חסר הבית הזקן, הנרגן והגזען שנאסף לביתם של האחים הוא אדם רדוף פחדים ואשמה. גם עברו המעורפל (המודחק?) תמיד מציץ מאחורי כתפו. אולי טראומה בשירות ביטחון כלשהו? מדוע למרות מצבו האובייקטיבי העגום הוא חושב שהוא יכול להשתלט על מצב העניינים בדירה, לסכסך בין האחים ולהשפיל את האח שהיטיב עמו?? האם הביטחון שנותן לו צבע עורו הלבן והוותק הישראלי שלו מאפשרים לו ללכת בדרך החתחתים הזאת?

ההצגה מתמקדת בתהליך שעובר האח הבכור פגוע הנפש מיחס של נתינה וריצוי כלפי הקבצן הזקן לביטויי כעס ולניתוק ממנו כשזה האחרון פוגע במכוון בציפור נפשו. היכולת החדשה הזאת שלו לבטא את כעסו היא לב ליבה של היצירה כפי שאני רואה אותה והיא ביטוי לכעס האישי שלי נוכח המציאות החברתית והפוליטית שלנו כאן ועכשיו.

ביום בהיר אחד…

על פי מחזה מאת סלבומיר מרוז'ק

קומדיה נשכנית ומפתיעה.

מה אנחנו באמת יודעים על האנשים שאותם אנחנו אוהבים? ההצגה " אנשים ללא שם" היא דרמת מתח פסיכולוגית העוקבת אחר שני כתבים פליליים שהם למעשה אדם אחד. השניים מסתבכים בפרשת אהבה מסתורית עם גבר ואישה שאינם מוכנים לחשוף את זהותם בפניהם ומוצאים את עצמם בחדר חקירות בתחנת משטרה.

היא: "אני רוצה שתבטיח לי משהו."
הוא: "מה"?
היא :" שהקשר שלנו יהיה בלי כל רשת ביטחון"
הוא: "אני לא חושב שאני מבין מה את רוצה "
היא: "אני רוצה שהקשר הזה יצליח."
הוא: "גם אני רוצה"

היא: "אז ללא כל רשת ביטחון. אנחנו נהפוך את הקשר מן המוכר ללא מוכר. רק כך זה יכול להצליח. תבטיח לי." שום תחקיר על העבר, שלי או שלך. את חיי העבר הנושבים אל ההווה, נשאיר בחוץ. האהבה שלנו תתמודד רק עם מה שאנחנו יוצרים בהווה. בזמן אמיתי."