תיאטרון הסימטה מזמינים אתכם לערב ספרותי תיאטרלי

דון קיחוטה (דון קישוט)

לציון חמש מאות שנה לספרו פורץ הדרך של סרוונטס: דון קיחוטה ומשרתו הנאמן סאנשו פאנסה
נספר, נקרא, נתרשם, נחווה ונשוחח על היצירה פורצת הדרך .

משתתפים :
ד"ר שגיא מעיין – על המחבר ומקומה של היצירה בקאנון ספרות המערב
ד"ר שלומי גולדנברג- ינגן ויופיע עם יצירה חדשה לדון קיחוטה דה לאמנשה 

השחקניות:
ענת פדרשניידר ונטלי נאמן יופיעו בפרמנטים חדשים מתוך "דון קיחוטה בארץ הקודש"

עורך ומנחה:
אריאל הכהן  מחזאי ("הרווק") והסופר ("דרך לא דרך")

קרדיט תמונה – אוסף הספריה של סיביליה

אני אוהב אותך. לפעמים.
ערב ספרות תרבותי מכורה מיוחד מאת אילן הייטנר

ערב קריאה כנה, מצחיק ומחזק על זוגיות, אהבה… ועצביםםםם.

אילן הייטנר, מהקולות המזוהים והאהובים בתרבות הישראלית, עולה לבמה במפגש אישי, חשוף ומלא הומור, שבו הוא נוגע בדיוק בנקודות שכולנו מכירים אבל ממש לא מעזים לומר בקול.

דרך סיפורים מחייו, רגעים יומיומיים, מחשבות לא מצונזרות ודיאלוג פנימי שכולנו מנהלים, הוא לוקח אותנו למסע בתוך עולם הזוגיות. אהבה לצד תסכולים, חלומות וריבים, ציפיות, אכזבות, קנאה, השוואה, תשוקה והעייפות שבין לבין.

זהו מפגש שמצחיק בקול רם, אבל גם גורם לעצור רגע ולהיזכר שזה או זאת שיושבים לידי, הם בעצם אהבת חיי.

יש שיגידו שזה מופע.
אחרים יגידו שזה וידוי.

ורבים יגלו שזה אולי הטיפול הזוגי הכי אפקטיבי שהם חוו, בלי ספה, בלי אבחונים, ובלי מי צודק.

מתאים לזוגות, ליחידים, ולכל מי שאהב, אוהב, או מנסה לאהוב.

כתיבה: נוי אליאסי
בימוי: דנה מולכו פישר

דרמטורג: שי שבתאי
ע. הפקה: דביר גראוברט
ע. במאית: כרמל אייל
מעצבת תפאורה ותלבושות: נועה גולדשטיין
ע. תאורה: יולי גרצ'יק
ע. תנועה: אלון לאופולד
מוזיקה: דן יפת

שחקנים: אלון לשם, יובל רהב, יעל בר שביט, נטע טרוים, רמי שוורץ, נוי אליאסי.

"התחנה", מחזה על החלל שבין מה שאנחנו עכשיו לבין מה שאנחנו רוצים להיות.

בתוך עולם שמודד הצלחה בבחינות, תוצאות וסטנדרטים לא מושגים, שישה גיבורים וגיבורות נאבקים להוכיח – אולי בעיקר לעצמם – שהם ראויים. הספסל בתחנת האוטובוס הוא המקום שמחבר את אור, יוני, ארז, שקד, עמית ורות: נקודת מעבר שמתחפשת לעיתים לסוף הדרך, ולעיתים דווקא לתחילתה.

במרכז המחזה שלוש עלילות שזורות. יוני ואור נפגשים במקרה בתחנה – הוא בדרך לצפון, היא בכלל גרה ליד ולשניהם חסרה בדיוק אותה תנועה. שקד מנסה לשכנע את ארז, המנהל, שיש לה את זה – גם כשהתוצאה הרשמית אומרת אחרת. רות, שמרגישה שכמו שהיא – היא לא תצליח לעולם, מגיעה לעבור פרוצדורה בלתי הפיכה ופוגשת בעמית, פקידת קבלה ששקעה בעצמה בשגרה אפורה ומרצה.

"התחנה", נעה בין הומור לפרימה רגשית, בין ריאליזם לפיוט. הדמויות בה עוברות תהליכים של זיהוי עצמי בתוך עולם שמתקשה להכיל את מי שמבקש לסטות מהמסלול. המחזה עוסק בצורך האנושי באישור – מבחוץ או מבפנים – ובשאלה האם אפשר לשנות את החיים מבלי לשנות את עצמך. קווי העלילה משתלבים זה בזה, והדמויות מצליבות מבטים וסיפורים.

האם נצליח לעלות על האוטובוס הבא? האם יש באמת "מקום" לאנשים שמטילים ספק, שמבקשים זמן, או שמעזים לשאול שאלות לא נוחות? "התחנה" אינה מספקת תשובות ברורות – אבל מציעה לשהות עוד רגע אחד באי הוודאות. אולי דווקא שם נמצא את עצמנו.